הקרדינל הארווי נועל את הדלת הקדושה בבזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומות
מאת אדוארדו ג'יריבלדי
התקווה הנוצרית אינה מתעלמת מממלחמות, משברים, אי-צדק והבלבול שהעולם חווה כיום, כך אמר הקרדינל ג'יימס מייקל הארווי, הארכי-כהן של הבזיליקה האפיפיורית של פאולוס הקדוש מחוץ לחומות, בדרשתו במהלך חגיגת סעודת האדון עם נעילת הדלת הקדושה, שהתקיימה בבוקר יום ראשון, ה-28 בדצמבר.
לברוח מהמציאות של המגבלות והפגמים האישיים ומההיסטוריה הקולקטיבית הפצועה של ימינו; או להישאר כבול בבתי הכלא הפנימיים של האדם עצמו, ולאפשר להשלמה להפוך להרגל ואז לפצע: אלו שתי תנועות מנוגדות ומשלימות, בדומה לפתיחה ונעילה של הדלת הקדושה.
ועם זאת, בשתי הדלתות האחרונות נשמר הזיכרון של רחמים שאינם מתכלים, של "ישועה שכבר ניתנה" אשר ברגע שהוכנסה להיסטוריה, הופכת לזרע המסוגל לנבוט מבלי לנבול. זהו אופק המשמעות שהעלה הקרדינל.
שלום והתקווה היחידה
השמש הגבוהה מעל פסלו של פאולוס הקדוש, במרכז החצר המרובעת של הבזיליקה, חיממה את המאמינים שהתאספו לליטורגיה והפיגה את טמפרטורות החורף הקשות.
הדלת הקדושה ממוקמת בצד הימני של החזית, שתחת הצלב שבראשה מופיעה הכתובת "Spes unica" (תקווה יחידה). "והתקווה היחידה", כפי שהזכיר הקרדינל האמריקאי בסעודת האדון, טמונה "בצלב של המשיח": משאלה של "חג הפסחא" הנובטת מתוך נתינה עצמית ללא תנאי "ופורחת בחיים החדשים של התחייה".
בסמוך, הביטוי החקוק על הדלת הקדושה שליווה את הצליינים לאורך כל השנה - בתרגום חופשי: "לכל הבאים בשערי כנסיית פאולוס הקדוש - יהי השלום להם למתנה והישועה לנחלת עולם" - זו תקווה מתמדת שמתנת השלום באמת תתפשט בעולם המסומן "במלחמות, משברים, עוולות ובלבול".
נעילת הדלת הקדושה
טקס הנעילה עמד בסימן של שתיקה מהורהרת שליוותה את הקרדינל הארווי אל הדלת הקדושה. שלושת לוחות הדלת מזכירים את שלוש שנות ההכנה לשנת הקודש של שנת 2000, כפי שביקש הקדוש יוחנן פאולוס השני, והוקדשו לאלוהים האב העשיר ברחמים, לרוח הקודש המניע המרכזי של הבשורה ולבן הגואל. הקרדינל כרע ברך לפניה, ולאחר כמה רגעים של הרהור בתפילה, סגר את דלתותיה.
תקווה "במאבק החיים"
ההגעה לסיום "היא תמיד רגע בזמן", הדגיש הקרדינל בדרשתו, "בעוד רחמיו של אלוהים נותרים פתוחים תמיד". ההזמנה היא להמשיך בנתיב של "חזרה בתשובה ותקווה" בהשראת שנת הקודש.
בכנסייה המוקדשת לזכרו של פאולוס הקדוש, המילים מתוך האיגרת אל הרומאים מהדהדות בעוצמה מיוחדת: "הַתִּקְוָה אֵינָהּ מַכְזִיבָה", מילים שליוו את שנת היובל כולה.
יותר מאשר סתם "מוטו", מילים אלו הן "הצהרת אמונה" אמיתית. השליח אל הגויים מפקיד מילים אלו בידי ההיסטוריה מתוך מודעות "לקשיי החיים", לאחר שחווה מאסר, רדיפות "וכישלון לכאורה". אך התקווה אינה מכזיבה, משום שהיא אינה מבוססת על יכולות אנושיות שבירות, אלא "על אהבתו הנאמנה של אלוהים".
כניסה למרחב הרחמים
הדלת הקדושה אינה רק סף פיזי, אלא מעבר שיש לחצותו תוך השארת "מה שמכביד על הלב" מאחור, כדי להיכנס "למרחב הרחמים".
חצייתה, הוסיף הקרדינל הארכי-כהן, משמעותה ויתור על כל "יומרות לעצמאות מספקת" והתמסרות בענווה "לאחד שיכול לבדו לתת משמעות מלאה לחיינו".
המעבר קשור גם למסע הכפרה, כמקום של "שיבה לשיתוף" "וסימן לשיבה לבית האב" - מחווה שבמרוצת השנים לא איבדה מכוחה הסמלי: "אלוהים לעולם אינו נועל את הדלת בפני האדם; האדם הוא זה שנקרא לעבור דרכה".
המתנה לישועה שכבר ניתנה
תקווה, אך גם אמונה וצדקה, תוארו על ידי האפיפיור פרנציסקוס "כלב החיים הנוצריים." המידה הטובה הקשורה ליובל 2025, אומר הקרדינל הארווי, חורגת הרבה מעבר "לאופטימיות נאיבית" וכל "בריחה מהמציאות".
כפי שהזכיר הוא עצמו בפתיחת הדלת הקדושה ב-5 בינואר 2025, אין זו "מילה ריקה" או "רצון מעורפל שהדברים ילכו כשורה." במקום זאת, תקווה פירושה להמתין בביטחון "לישועה שכבר ניתנה" ועדיין נמצאת בדרכה להגשמה: הגשמה המתגלה בהיסטוריה האנושית, שיש לצלוח כשמבטנו "מקובע במשיח", תוך התמודדות עם כאב מתוך ודאות "שהמילה האחרונה שייכת לחיים ולישועה".
האומץ לרדת למעמקים, ולהיות משוחררים מהכבלים
לפיכך, מדובר בשאיפות שאינן מופשטות כלל, המועברות דרך "שינוי הלב" והחוויה המשחררת של מחילה כפי שנחווית בסקרמנט הווידוי.
האפיפיור פרנציסקוס התעקש על היבט זה, וממשיכו, האפיפיור ליאו ה-14, חזר אליו, אמר הקרדינל הארווי, והסביר כי התקווה מוזנת על ידי מציאת האומץ "להעמיק", לחפור "מתחת לפני השטח של המציאות" ולפרוץ את "קרום ההשלמה". מידה טובה ושבירה, אך בעלת פוטנציאל עצום "לשנות את העולם".
הקרדינל הדגיש שוב את דמותו של פאולוס הקדוש אשר, לאחר שחווה את חולשתו שלו, אישר באיגרתו השנייה אל הקורינתיים כי דווקא בחולשה זו, דרך מפגשו עם המשיח, הוא שאב את כוחו. כבלי בתי הכלא שבהם נכלא - מפיליפי ועד ירושלים, מקיסריה ועד רומא - לא חנקו את כמיהתו לאמון, נחמה ותקווה. "שום כלא לא יכול לכבות את החופש הפנימי של אלה אשר חיים במשיח".
התקווה הגדולה ביותר
הקרדינל הארכי-כהן הזכיר כי האפיפיור בנדיקטוס ה-16 הקדיש את האנציקליקה שלו Spe salvi לתקווה, ובה הדגיש כי האדם זקוק "לתקוות רבות" כדי להאיר את דרכו: קטנות וגדולות, אך כולן מתכנסות לתקווה הגדולה האחת, אלוהים עצמו, "בפניו האנושיות", המתבטאת "כמציאות חיה ונוכחת" החובקת את כל ההיסטוריה של האנושות.
זוהי אהבה המקיימת את ההתמדה בחיי היומיום, גם בעולם המסומן "בחוסר שלמות ומוגבלות", משום שהיא מבטיחה את קיומו של מה שהאדם חפץ בו בסופו של דבר: "חיים שהם באמת חיים".
אחריותו של העולה לרגל
המעבר דרך הדלת הקדושה הופך לפיכך להזמנה "לחזור אל העולם", תוך מתן עדות בחיי היומיום למתנה שהתקבלה.
זהו מסע שהוא פנימי וקונקרטי כאחד, העובר דרך ההכרה במגבלותיו של האדם "ובחוסר השלמות של מבטו", תוך התמסרות להדרכת האל. זהו תהליך של צעד אחר צעד, כמו בתפילה, מתוך אמון שכל צעד הוא מספיק.
כל עולה רגל, הדגיש הארווי, נושא באחריות להיות עד אמין למה שקיבל, "סימן צנוע אך מאיר לנוכחות אלוהים" בעולם המסומן "בפירוד ופחדים".
הדלתות הפתוחות של הלב
זהו נטל שהקדושים לקחו על עצמם, כשהם נותרים נאמנים למקומות שהופקדו בידיהם בהיסטוריה וחיים את תקוות היומיום, כמו המשפחה הקדושה של ישוע, מרים ויוסף, המוזכרת בליטורגיה של היום: חיים רגילים המורכבים מעבודה שקטה, "דאגה הדדית" והקשבה לרצון האל בנסיבות החיים השונות. מחוות שחוזרות על עצמן באהבה, ולכן מסוגלות לזרוח, נתמכות על ידי אמון "שמתמיד גם בחשיכה".
"כאשר הדלת הקדושה ננעלת", סיכם הקרדינל, "מי ייתן ודלת האמונה, הצדקה והתקווה תישאר פתוחה בלבבותינו. מי ייתן ודלת השליחות תישאר פתוחה, כי העולם זקוק למשיח".
הדלת הקדושה של בזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומות הייתה השלישית מבין הבזיליקות האפיפיוריות שננעלו. הראשונה הייתה זו של סנטה מריה מג'ורה, ביום חג המולד. בבוקר יום שבת, ה-27 בדצמבר, הגיע תורה של סנט ג'ון לטרן. האפיפיור ליאו ה-14 ינעל את הדלת הקדושה של בזיליקת פטרוס הקדוש ב-6 בינואר, בחג ההתגלות.
